סיפור הישרדותה של רבקה אביחיל, בית ברט ירושלים

השנה 1944. "לפני ארבע שנים, הגרמנים פלשו לצרפת ומאז, היהודים נרדפים, נעצרים למחנות ריכוז עד המשלוח למחנות השמדה. כל אחד מנסה להסתתר בכל מקום אפשרי, לשרוד…

אני, ילדה בת 11, נמצאת עכשיו ברכבת בדרך למסתור חדש. ואני בחרדה גדולה: הורידו משמלתי את המגן דוד והטלאי הצהוב שאני עונדת כבר שנתיים, וגם נתנו לי ת"ז מזויפת. אבל אני יודעת שזה לא יעזור אם תהיה ביקורת בהמשך הנסיעה, כי יש לי פנים מאוד יהודיות. אני מתפללת בלי הפסקה: "ה' תעשה שלא תהיה ביקורת!" מולי יושבת גברת Cheverry שהתנדבה לקחת אותי ואת אחותי הקטנה דינה לעיר Charolles למרות הסכנה. כי אסור ליהודים לנסוע ברכבת, אסור ללא יהודים לעזור ליהודים. אני מתפללת ומתפללת אבל פתאום, נעצרת הרכבת וגרמני עומד בפתח התא. מזה פחדתי כל הזמן. אני מרגישה שהדם מתרוקן מהפנים ושאני עומדת למות. כל אחד מושיט לו את תעודת הזהות שלו. גם גברת Cheverry נותנת לו את שלנו. הגרמני בודק כל תעודה, מסתכל על התמונה ומתבונן באדם לפני שהוא מחזיר את התעודה. הוא מחזיר שבע תעודות ונשארת לו אחת ביד. שלי. ואז הוא מסתכל על התעודה ועלי, ושוב על התעודה שוב ועלי. הזמן "עומד מלכת". אני מחכה שהוא יגיד: "קומי. רדי מהרכבת!" אין ספק שהוא רואה שהתעודה מזויפת ושאני יהודייה. זה נמשך כמו מאה שנה בשבילי. ואז, הוא מחזיר את התעודה והולך. אני נושמת עמוק, הלב שלי מתחיל לדפוק ואני חושבת: "יופי, הוא לא גילה שאני יהודייה!" הרכבת שוב נוסעת ואנחנו מגיעות בערב למשפחת Cherrier ואני לא ממשיכה לחשוב על הנסיעה הזאת.

כמה שנים מאוחר יותר, כשגרתי בארץ, פגשתי את גברת Cheverry ודיברנו על הנסיעה ההיא, היא אמרה לי "את יודעת, מאז ועד היום, כל יום אני מתפללת עבור הנשמה של הגרמני שעשה את הביקורת. הוא ראה שאת יהודייה, את היית לבנה כמו סיד, וילד היה יכול לגלות שהתעודה שלך מזויפת. הוא נתן לנו את החיים במתנה". כמובן, היא קיבלה בירושלים את אות "חסידת אומות העולם" מטעם יד-ושם וגם הוזמנה לשתול עץ זית במקום מאוד יפה.

בשנת 1955, סיימתי את התואר השני ובתוכנית ועמדתי להתחיל את הדוקטורט, אחותי דינה ואני מחליטות לנסוע לחודש לישראל. אין לנו משפחה בארץ, אני לא מדברת עברית אבל נסיעה לחודש זה לא נורא. בראשון באוגוסט בבוקר, האונייה שלנו מגיעה לחיפה. כולם על הסיפון, במרחק אנו מבחינים בנוף הרי הכרמל. ההתרגשות גדולה, יורדים לרציף, ואז, קורה לי דבר שלא יאמן:
אני עומדת על הרציף ואני מרגישה באופן פיזי ששורשים יוצאים מכפות הרגלים שלי ונכנסים לקרקע. אני מחוברת לאדמה. תחושה בלתי מובנת, מוזרה, עם הרגשה של הדלקת אור פנימי הנותן משמעות לחיי. כאילו לידה מחדש. בשונה מהלידה שהייתה לי לפני 23 שנים זו לידה אמיתית עם נשמה חדשה. ואני אומרת לאחותי דינה: "הגעתי הביתה! לא אחזור אתך לצרפת, אני נשארת כאן".

אני מרגישה שאני שייכת למקום שאני נמצאת בו, הוא שלי ואני שלו. זאת אהבה ממבט ראשון… לא הרגשתי אף פעם שצרפת מולדתי. כאן, אני מרגישה בארץ אבותיי.
הודות לנס הראשון נשארתי בחיים, ובזכות הנס השני חזרתי לשורשים שלי וגיליתי את תפקידי בעולם: להקים משפחה, ללמד, לחנך, לעזור למי שרוצה, להשאיר לדורות הבאים את סיפור החיים שלו ולחיות בלב ארץ ישראל, בלב העולם: ירושלים.

רבקה אביחיל נולדה בתאריך כ"ט בתמוז תרצ"ב, אוגוסט 1932 בפריס, צרפת וכיום היא מתגוררת בדיור מוגן בית ברט רעות ירושלים.