סיפור הישרדותו של מנחם הברמן, דייר בבית ברט ירושלים

מאי 1944. "לאחר שלושה ימי נסיעה מעירי מונקטש, הרכבת עצרה בחריקה במחנה בירקנאו – אושוויץ, בפולין. הזדרזנו לרדת למשמע ההוראות: "שנל, שנל (מהר, מהר). הצטווינו להשאיר את מיטלטלינו, כך שנאלצתי להיפרד מהמעט שהורשה לי לקחת עימי. קשה מכל היה לי להיפרד מהתפילין, שהיו כה יקרות לליבי. הובלנו היישר אל רמפה גדולה, שהייתה מקבילה למקום עצירת הרכבת. במרכז הרמפה עמד איש חמור סבר עם מעיל עור, שלימים נגלה לנו כד"ר יוסף מנגלה. איש זה ושולחיו ערכו בבאים סלקציה בהינף אצבע. כיוון האצבע הורה לנו מי לימין ומי לשמאל. עקרון המיון הובן די מהר: נשים וילדים עד גיל 15 הופנו לצד שמאל והשאר לצד ימין. אמי ואחי הצעירים נשלחו שמאל, ואילו אני ואחותי הגדולה נשלחנו לצד ימין. סיבת המיון נותרה חידה בעינינו.

לא יכולתי להסיר את מבטי ממשפחתי, שעמדה בטור השמאלי. גופי היה בצד האחד של המתרס, ונשמתי בצדו האחר. הפחד, הצעקות, הפרדה הכפויה התערבבו זה בזה והותירו אותי קופא על מקומי וצמרמורת אחזה בגופי. אחי הקטן, שמשון, בכה בכי תמרורים, כאילו ידע מה צפוי לו בעוד רגעים מעטים. אמי נטלה אותו בידיה וניסתה להרגיעו. לא יכולתי לעמוד עוד מנגד. המראה וקולות הבכי הקורע לב של אחי גרמו לי לנסות להצטרף אליהם.
עזבתי את הטור שלי ורצתי כאחוז אמוק אליהם. לפתע ניגש אלי אסיר גבוה וחסון, לבוש בגדים מפוספסים ובעל מבטא יהודי ליטאי ושאל אותי בקול תקיף:

מה אתה עושה כאן?
אני עוזר לאמא השבתי לו
לך מכאן, זה לא המקום שלך…

וכדי להדגיש את דבריו הדף אותי בחוזקה לטור שאליו שויכתי מלכתחילה. הרצון החזק להיות לצד משפחתי לא עמד מול עוצמת הכוח הפיזי שהופעל עלי. כעס מילא את ליבי. הבטתי באמי ובאחי במבט אחרון ועיני נמלאו דמעות. אחי הצעיר, בנימין הקטן, עוד הספיק לנפנף לי בידו הזעירה, מפנה את פניו אחורנית. לא ראיתי אותם שוב. גופי כאב מאוד וראשי סחרחר עלי. באותה עת לא הבנתי שברגע זה ניצלו חיי.

לאחר ישיבה ממושכת על הרצפה הרותחת, נקראתי להושיט את זרועי השמאלית כדי לצרוב עליה מספר. הדיו החמה צרבה וחרצה את העור והגיעה עד העצמות. הכאב הפיזי פילח את כל גופי, אך זעקה לא נשמעה. כי זעקת שבר דינה היה מוות. ה-"פלינגר" צרבו את עורי במיומנות, וכעבור 20 דקירות וכאב זועק לשמים נחקק בבשרי המספר A-10111.

מספר זה הפך להיות מרגע זה הזהות שלי. לא עוד שם, לא עוד משפחה, לא עוד ייחוס, לא עוד שייכות. רק מספר חסר ערך. מספר בתוך ים של מספרים. אפשר להוציא את האדם מאושוויץ, אך אי אפשר להוציא את אושוויץ מהאדם.

תמונת הפרידה הכפויה ממשפחתי ונפנוף ידו הקטנה של אחי מלווה אותי בחלומותיי בלילה. המספר שעל זרועי הוא חלק מהזהות שלי עד עצם היום הזה. בכל בוקר בעת הנחת התפילין אני גולל את הרצועה על זרועי השמאלית תוך כדי שאני מביט על המספר ומודה בשמחה רבה לקב"ה על רגעי החסד בהם ניצלו חיי, ועל החיים החדשים שזכיתי בהם להקים עם רעייתי היקרה רבקה ז"ל את משפחתי בארץ ישראל.

שנים רבות נשמר קשר השתיקה של יוצאי השואה עד אשר החלה מגמה של התייחסות לשרידי השואה ולניצוליה כאל גיבורים שנלחמו על חייהם גם כשאפסה התקווה, גם כשהסיכויים היו קלושים, גם שהכאב היה מר ממוות.

אני בחרתי לשחרר את סיפורי וסיפור רעייתי לעולם למען ידעו כולם. בנוסף לחשיבות ההיסטורית שבדבר, אני רוצה שידעו כולם כמה גדולה היא המתנה הגדולה שקיבלנו מהקב"ה – מתנת החיים".

הברמן מנחם נולד בתאריך 15.08.1927 בכפר אורלובה, צ'כיה הוא מתגורר בדיור מוגן בית ברט רעות ירושלים.